א.תשובת יהושע וכלב למרגלים: "טובה הארץ מאד מאד". צ"ע בכמה נקודות:

1. כיצד זה עונה על טענת המרגלים? גם הם אמרו שהארץ טובה ("וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה")?


2. מה מוסיף "מאד מאד" על "טובה"? הרי "טובה" היינו המקסימום "טוב" שיכול להיות?


3. בנתיבות שלום בשם אחד האדמו"רים: "טובה הארץ מאד מאד" היינו שהארץ ניתנת למי שמקיים "מאד מאד הוי שפל רוח". ועוד הוסיף שלכן נקראת "ארץ כנען" להורות שניתנת לנכנעים (שפל רוח). וצ"ע, מה הקשר בין הדברים?

ב. מצאנו הנהגות מוזרות אצל האמוראים ביחס לארץ ישראל (כתובות קיב):

1. ר' אבא היה מנשק את סלעי עכו.


2. ר' חנינא היה מתקן את המכשולים (שלא יגידו דבר רע על דרכי-א"י).


3. ר' אמי ור' אסי היו עוברים מהחמה לצל ולהיפך (שלא יגידו דבר רע על מזג האויר שבא"י)[1].


4. ר' חייא בר גמדא היה מתגלגל בעפר א"י.

עד-כדי שכתב ר' נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תניינא קטז) שהיו מי שחשבו שא"י אינה כלל בזה העולם!!

מה המיוחדות שבא"י?

ועוד יש להקשות בענין זה: בגמ' בנדרים (כב) מסופר על עולא שעלה לא"י עם בני חוזאי. אחד כעס על חברו והרגו, ושאל את עולא אם עשה טוב. עולא השיב לו שכן. אח"כ ניגש עולא לר' יוחנן ושאלו שמא סייע לעוברי עברה? ענה לו ר' יוחנן - אתה את נפשך הצלת. תמה ר' יוחנן: כיצד יתכן שיהודי יכעס עד כדי כך על יהודי אחר וירצח אותו בתוך א"י ("ונתתי לך שם לב רגז" = בבבל)? ענה לו עולא: עדיין היינו בעבר הירדן המזרחי (ר"ן: לא נתקדש כעבר הירדן המערבי לכל הקדושות). מה הפירוש? מה ההבדל בין המזרחי למערבי לגבי רציחה??

ביאור הענין:

ג. מעלת א"י בניגוד למצרים (דברים יא, י-יב): מצרים - "והשקית ברגלך כגן הירק" (הנילוס משקה את מצרים, ורק צריך לעשות תעלה ברגל אל השדה). א"י - "למטר השמים תשתה מים".

מה המעלה בזה? הרבה יותר בטוח ונוח במצרים?

משל למה הדבר דומה: שני בנים - האחד מרד באביו, והשני עשה את רצון אביו. כשגדלו - האב נתן לבן המורד המון כסף כדי שיקים עסק משלו, ולבן השני נתן רק שטר אחד.. שאל אותו הבן: מדוע נתת לי כ"כ מעט? ענה לו האב: את אחיך אני לא רוצה לראות. אותך אני רוצה לידי...

כך גם בא"י לעומת מצרים: במצרים - לא צריך את הקשר לקב"ה. אך בא"י - צריך את הקשר. "ארץ אשר ה' א-לוהיך דורש אותה..". בתוס' בשם הירושלמי: סדר זרעים נקרא "אמונת" משום ש"מאמין בחי העולמים וזורע".

נמצא, שמעלת א"י היא הקשר והחיבור לקב"ה.

ד. הדרגה הגבוהה של גילוי דבר זה: נבואה - כמש"כ בספר הכוזרי (מאמר ב, יא ואילך) שהנבואה היתה רק בא"י או בעבור א"י.

וכך יישב בנתיבות שלום את הקושיא: הקב"ה אמר לאברהם אע"ה "לך לך מארצך.. אל הארץ אשר אראך.." וכי היכן הקב"ה הראה לאברהם אבינו ע"ה את הארץ? לא כתוב בשום מקום שהקב"ה כיוון אותו למקום מסויים. א"כ, כיצד ידע אאע"ה היכן הארץ המובטחת?

התשובה מונחת בלשון הפסוק: "אשר אראך", דהיינו, אתראה לך, כלומר, התגלות וקשר. כשאאע"ה ראה את הארץ שבה הקב"ה מתגלה - הבין שזו הארץ המובטחת[2].

ה. ובדרגה הנמוכה יותר - כעס. החיבור לקב"ה גורם לכך שפחות כועסים בא"י. אפי' פחות מעבר הירדן המזרחי.

בגמ' מכות ט ע"ב מבואר שבעה"י המזרחי היו שלש ערי מקלט, ואותו הדבר היו גם בעה"י המערבי. מקשה הגמ': הרי היו שם רק שנים וחצי שבטים? ומתרצת: "בגלעד שכיחי רוצחים". וקשה: הרי מדובר על רוצחים בשגגה[3]? אלא הפירוש: במקום שהחיבור לקב"ה חלש יותר - הזהירות בחיים ג"כ חלשה יותר.

ו. מצאנו בסוף מעשה בראשית "וירא א-לוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". מבאר הזוה"ק (תרומה קמט ע"ב): "טוב" היינו מלאך החיים. "טוב מאד" היינו מלאך המוות.

והטעם: כיון שבעוה"ז האדם לבוש בלבוש גשמי, המסתיר ממנו את היכולת לראות עולמות עליונים, אולם בעוה"ב (הן לאחר מיתתו והן לפני שנולד) האדם לבוש בלבוש רוחני זך, שיכול לראות דרכו עולמות עליונים. המלאך שאחראי על הפשטת הלבוש הגשמי מהאדם (וממילא, הקב"ה מלביש אותו לבוש רוחני) הוא מלאך המוות. ונמצא, שמלאך המוות גורם לו לתוספת על מה שהיה לו מתחילה[4] בעוה"ז.

לכן, נקרא "טוב מאד". כלומר, "מאד" = תוספת, מעֶבר למה שהיה בתחילה.

מצאנו בעוד הרבה מקומות שפירוש המילה "מאד" הוא תוספת. כגון: "ואהבת את ה' א-לוהיך.. ובכל מאודך". פירשו חז"ל (ברכות פרק ט משנה ה): בכל ממונך. מדוע? כיון שהממון הוא הגורם לתוספת אצל האדם על מה שהיה לו מתחילה, ובזה האדם משנה את מעמדו למעמד אחר[5].

ז. לפי"ז, נחזור לקושיא שפתחנו בה: "טובה הארץ מאד מאד" היינו שה"טוב" שבא"י אינו רק המקסימום שיש במסגרת הקיימת, אלא יש בו תוספת! הרבה מעבר למה שאנחנו רואים בעינינו.

פירוש הדברים: רבותינו (שפ"א, הגראי"ה קוק זצ"ל) ביארו (ע"פ הזוה"ק) שהמרגלים לא רצו להיכנס לא"י מפני שלא רצו לרדת בדרגתם הרוחנית ממעלת המדבר (ענני הכבוד, מן, באר) ולהיכנס לעולם הטבע (א"י).

ממילא, אע"פ שפירות א"י היו נפלאים - זה לא הרשים אותם כיון שהמעלה הטבעית אינה שווה מאומה לעומת המעלות הרוחניות שהם עלולים לאבד בכניסה לארץ.

ענו להם יהושע וכלב - "טובה הארץ מאד מאד"! כלומר, גם את המעלות הרוחניות שאתם רוצים להשיג - תשיגו כאן בא"י!! כאן תוכלו לפרוץ מעבר לגבולות העוה"ז, שהרי זו "ארץ אשר ה' א-לוהיך דורש אותה תמיד..".

עניינה הוא הקשר והחיבור לקב"ה מתוך קידוש של החיים היומיומיים כאן.

ח. במדרש רבה (בראשית פרשה ח) אמרו חז"ל: "טוב מאד" היינו "טוב אדם" (אותן אותיות). מה הפירוש?

האדם נקרא "מהלך" ("ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה") כיון שאף פעם אינו עומד במקום (משל: אדם נוסע באופניים ע"ג הר, ואין לו בלמים. או שמטפס (אם מדווש קדימה) או שיורד. אך לעולם אינו נשאר במקום).

נמצא, שמהות האדם היא תוספת, כלומר: "מאד".

הבסיס להוספה וצמיחה אצל האדם הוא ענווה - לא להצטמצם בגבולות הידיעה שלי בלבד ("אני יודע", "אני עשיתי...") אלא להתרחב ולקבל מכל אחד ואחד. לכן, משה רבנו ע"ה - "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" - הוא נותן התורה.

ט. נמצא, שכדי לזכות ל"טובה הארץ מאד מאד" צריך להיות "מאד מאד הוי שפל רוח". כלומר, יכולת הפריצה אל מעבר לגבולות - שקיימת רק בא"י - תוכל להתגלות רק אצל מי שאינו מצטמצם בגבולות שלו, ולומד בענווה מכל אחד ואחד.

שנזכה בע"ה למידת הענווה, ומתוך כך ל"טובה הארץ מאד מאד". אכי"ר.